<h1>שבלי הלקט הקצר דין הקיבה סימן ל"ד</h1>
<h2>דף נח.</h2>
שאל הרב ר' יהודה החסיד זצ"ל ממורי הרב ר' שמחה מאישפירא ז"ל, מורי הרב ר' שמחה תודיעני ראיה, במקום שהקצבים יהודים אומרים רוב בהמות טרפות, אם חלב של אותו מקום מותר לאוכלו. והשיב, מורי, אורו עיני בראותי מכתבך הרב ר' יהודה החסיד נר ישראל, ידעתי שמחיבה יתרה בדקתני לדון לפניך על החלב שהקצבים יהודים אומרים שרובן טרפות, הלא מפיך אנו-חיים, ועד שמורי בודקני על החלב היה לך לבודקני על הבשר, אפילו כשנבדקה הבהמה ונמצאת בלא סירכא, שאר מיני טרפות מי הכשירן, הואיל ורובן טרפות אזלינן בתר רובא. ונמצאת בהמה זו ששחוטה ובדוקה לפנינו נולדה מן הטריפה, ואפילו למאן דאמר [נ"ח ע"א] זה וזה גורם מותר, הכא גם הזכר והבהמה שנולדה בהמה זו מהם היו בחזקת טרפות. ואין זה גורם של היתר. והרי נולדה בהמה זו מהם מן הטרפה ועיברוה מן הבהמה טרפה. אלא סמכינן אמסקנא דשמעתתא, הלכתא בזכר עד י"ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת. ולא משכחת לה אלא כשנתעברה ולבסוף נטרפה, ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בעובר ירך אמו, וקי"ל כר' יהושע דאמר, עובר לאו ירך אמו ומכשרינן אפילו נולד מן הטרפה, ודאי, כל שכן שלא נחוש לטרפות הזכר דליכא אלא חד גורם. ואם רואה מורי דרוב נקבות מתעברות ויולדות וחוזרות ומתעברות ויולדות, ורוב זכרים חיים כמה שנים הרי עומדים בחזקת כשרות עד שעת העיבור ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות ואם לא ראינו בהם משעת העיבור ואילך שום רעותא במה נוציאנה מחזקת כשרות. [שבלי הלקט דין הקיבה סימן ל"ד]. שאל ר' יהודה החסיד לר' שמחה מאשפירא ז"ל, תודיעני, במקום שהקצבים יהודים אומרים כי רוב הבהמות מאותו מקום טריפות אם חלב של אותו מקום מותר לאכלו. השיב אתה מורי, בודקני על החלב והיה לך לבודקני על הבשר, אפילו כשנבדקה הבהמה ונמצאת בלי סירכא, שאר מיני טרפות מי הכשירן, הואיל ורובן טרפות אזלינן בתר רובא דאמרינן זה וזה גורם מותר, ונמצאת הבהמה זו ששחוטה ובדוקה לפנינו נולדה מן הטריפה. ואפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, הכא הזכר והנקבה שנולדה בהמה זו מהם היו בחזקת טרפות ואין זה גורם של היתר. אלא סמכינן אמסקנא דשמעתתא, הלכת' בזכר עד י"ב חודש ובנקבה כל שאינה יולדת ולא משכחת לה אלא כשנתעברה ולבסוף נטרפה, ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בעובר ירך אמו וקימא לן כר' יהושע דאמר עובר לאו ירך אמו הוא ומכשרינן אפילו נולד מן הטריפה ודאי, וכל שכן שלא ניחוש לטרפות הזכר דליכא אלא חד גורם. ואם רואה מורי דרוב נקבות מתעברות ויולדות וחוזרות ומתעברות ויולדות ורוב הזכרים חיים כמה שנים הרי עומדות בחזקת כשרות עד שעת העיבור. ורוב הבהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות ואם לא ראינו בהם משעת עבור ואילך שום רעותא במה נוציאה מחזקת כשרות.
<h2>דף קטז:</h2>
אמר לן רבי, מה שעושין שמולחין עור הקיבה ומיבשין אותו, ואחר כך ממלאין אותו חלב, מותר. שאעפ"י שמולחין הקיבה, לא אמרינן מלוח הרי הוא כרותח, וכי נותן בו חלב לא הוי בשר בחלב, משום דכיון דנתייבש העור לא הוי אלא כעץ בעלמא, ואין בו שוב לחלוחית בשר. והא דתנן, אין מעמידין בעור קיבת נבלה, היינו טעמא, דגויים אוכלי נבלות הם. ואין מייבשין עור הקיבה, אלא ממלאין אותו חלב. אבל עור של שחוטה שאינה של נבלה, שמיבשין אותה מיד מותר. וכל שכן, שמותר ליתן הקיבה בעור דהוי פירשא בעלמא. אע"פ כן במקום הזה מחמירין ואין עושין אלא או בבגד או בקלף ולא בעור של קיבה כלל. ועור הקיבה שמלחו ויבש הרבה הוי כעץ בעלמא, ויכולין לתת לתוך הקיבה חלב, וכל שכן קיבה דהוי פירשה בעלמא, אע"ג דאותו עור יבש שהוא יבש כל כך מעמיד הגבינה ואע"פ כן חשבינן ליה כעץ בעלמא. [שבלי הלקט דין הקיבה סימן ל"ד]. אמר רבי, מה שמולחין עור הקיבה ומיבשין אותו ואח"כ ממלאין אותו חלב מותר, שאע"פ שמולחין את הקיבה לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח וכי נותן בו חלב לא הוי בשר בחלב משום דכיון דנתייבש העור הוי כעץ בעלמא ואין בו משום לחלוחית בשר. והא דתנן אין מעמידין בעור קיבת נבלה, היינו טעמא, דגויים אוכלי נבילות הם ואין מיבשין עור קיבה אלא ממלאין אותו חלב. אבל עור של שחוטה שאינה של נבלה שמיבשין אותה מיד מותר. וכ"ש שמותר ליתן הקיבה בעור. דהוי פירשא בעלמא. אע"פ כן במקום הזה מחמירין ואין נותנין אותה אלא או בבגד או בקלף, ולא בעור של קיבה כלל. ועור הקיבה שמלחו ויבש הרבה כעץ בעלמא יכולין לתת לתוך הקיבה חלב וכ"ש קיבה עצמה. לתוך העור דהוי פרשא בעלמא. ואע"ג דאותו עור יבש והוא יבש כל כך שמעמידין הגבינה חשבינן ליה כעץ בעלמא.
לרבנו שלמה זצ"ל, חלב הנמצא קשור בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה, בין שנותנין בה חלב אחר ובין שמולחין אותה עמה, נראה בעיני, איסור חמור ובשר בחלב. ואיסור הגבינה חמור ואין בי כח להתיר. ויש מתירין אותו. ומביאין ראיה מן הדגים שעלו בקערה, אע"פ שבלעו את טעמה, היתר גמור הוא לאוכלן וכשבא הוא לאוכלן בכותח, למה הוא אוסר עליו מפני טעם בשר שבהן, ההוא טעם בשר לאו בשר הוא, שהרי לא בא מן הממש אלא מן נותן טעם אחר. אבל חלב הנמלח בבשר, משנתנו טעם זה בזה שניהם אסורין, כדקי"ל חתיכה נעשית נבלה. וכל טעם עור היוצא מן (החלב) [הקיבה] בין טעם חלב שבה בין טעם בשר שבה הכל אסור לפי שכולו נבלה. וכשאתה מערב זה עם זה, חלב הגבינה שבו [הוה ליה מין במינו וכו']. שהרי מתחילה נעשה כלו נבלה. וכן הלכה כרב. וכן פסקינן בפסחים [כ"ט ע"ב] הלכה, מין במינו בכל שהוא. ואני הייתי נוהג היתר עד הנה, ובלבד שלא יתנו בו חלב אחר. וטועה הייתי בכך, שהייתי סבור כדאמרינן גבי קיבת עולה, כהן שדעתו יפה שורפה חיה, ש"מ, פירשא בעלמא היא, ולא מיתסרא. ולא היא, אלא חלב גמור הוא, מדתנן, כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, ש"מ חלב גמור הוא. ותניא נמי לעיל [ק"ט ע"ב], קבה שבשלה בחלבה אסורה. וקיבת עולה שריא, משום דלאו גופיה היא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר, כדתנן, טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. לפי שכנוס במעיה. [שבלי הלקט דין הקיבה סימן ל"ד]. ורבנו שלמה ז"ל כתב, חלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותה בעורה בין שנותנין בו חלב אחר ובין שמולחין אותו עצמו נראה בעיני דאיסור חמור ובשר בחלב, ואיסור הגבינה חמור מאד ואין בי כח להתיר.
ולגאון אחר מצאתי, על אודות בהמה שחלבוה ונמצאת טרפה אכתוב לך דברי ר' יעקב בי"ר מאיר ואחיו ר' שמואל זצ"ל. את [על] הכבשה הנמצאת טרפה וחולבת היתה, אין בידינו להתיר את החלב והגבינות של תוך ג' ימים לפני מציאת הטריפות. כיון שסרוכה הריאה בדופן, קרום הוא שעלה מחמת נקב הריאה, לפי שהריאה שואבת כל מיני משקין והוגלדו בפי המכה. ובידוע שניקבה ונטרפה ג' ימים קודם שחיטה. וראיה לדברי מצאתי בהלכות גדולות גבי גיד הנשה, והיכא דהוה ליה עיזא וחלב מיניה חלבא ועבד כמכא ושחטה ומשתכח טרפה אסור למיכל מההוא כמכא. ודוקא דידעינן מקמי דליחלוב דהויא טריפה, כגון הא דקאמרינן, אם הוגלד פי המכה בידוע שהיה ג' ימים קודם שחיטה. וחלב טרפה אסור. כדתנן, כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה. לכך, ג' ימים למפרע אסור החלב דהא איגלאי מילתא למפרע, ואיתעקרא חזקת הבהמה שהייתה בחזקת בריאה ביום היולדה. ומיהו מג' ימים אין לנו לאסור, דיש לנו לומר העמד הבהמה בחזקת בריאתה, והשתא היא דמיטרפא לה, כדאמרינן במסכת נדה [ב' ע"ב], דהיכא דליכא אלא חדא ריעותא אזלינן בתר חזקת הגוף, ואין כאן אלא חדא ריעותא הרי נטרפה לפניך, הלכך העמד הגוף על חזקתו. וכדתנן בכתובות פרק הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, [י"א ע"ב] היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת, משום דאמרינן העמד הגוף על חזקתו, והשתא היא דנבעלה בשעה שנמצאת בעולה, ואף על גב דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו ומקמי אירוסין נבעלה, אפילו הכי חזקת הגוף עדיף ופסקי כוותיהו בגמרא. והוא הדין לנמצאת טרפה, דהשתא הוא דנטרפה והעמד הגוף על חזקתו, ואפילו לר' יהושע דפליג ואמר לא מפיה אנו חיין, היינו טעמא, משום דחזקת ממון עדיף. אבל הכא מודה דאמרינן העמד הגוף על חזקתו, כדאמרינן בפרק המדיר [כתובות ע"ה ע"ב], אמר רבא, לא תימא ר' יהושע לא אזיל בתר חזקת הגוף דתניא וכו', הלכך בהמה בחייה בחזקת בריאה עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה, והלכך מותר עד אותה שעה שעתה היא דנטרפה. והא דאמרינן [ט' ע"א] בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' לענין איסור אבר מן החי הוא, לענין בדיקת סכין ושחיטת סימנין, דלא תצא מאיסור חיותא לומר מספק יפה נשחטה עד שיודע לך דודאי נשחטה, אבל משנשחטה הרי היא בחזקת היתר לעניין טרפות עד שיוודע לן במה נטרפה דהעמד הגוף על חזקתו ולא נטרפה. והך חזקה אית בה מחיים להתיר החלב עד שעה שתמצא טרפה. ודאי מאלו הטעמים, יש לך להתיר גבינה של קודם שלשה ימים. אבל תוך של שלשה ימים אין בו היתר. [שבלי הלקט דין הקיבה סימן ל"ד]. מצאתי בהלכות גדולות גבי גיד הנשה, היכא דהוה ליה עיזא וחלב מיניה חלבה ועבד כמכא ושחטה ואישתכח טרפה אסור למיכל מההוא כמכא. ודוקא דידעינן מקמי דלחלוב דהויא טריפה, כגון הא דאמר אם הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה וחלב טריפה אסור כדתנן, כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ולכך ג' ימים למפרע אסור החלב, דהא איגלאי מילתא למפרע ואיעקרא חזקת הבהמה שהיתה בחזקת בריאה ביום היולדה, ומיהו מג' ימים והלאה אין לנו לאסור דיש לומר העמד בהמה בחזקת בריאתה והשתא הוא דמטרפא לה כדאמרינן במסכת נדה, היכא דליכא אלא חדא רעותא אזלינן בתר חזקת הגוף ואין כאן אלא חדא רעותא, והיא, שנטרפה לפניו הילכך העמד הגוף על חזקתו. וכן פסק בגמרא במסכת כתובות גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי וכו', ר' גמליאל ור' אליעזר אומרים היא נאמנת משום דאמרינן העמד הגוף על חזקתו והשתא הוא הובעלה [דנבעלה ג'.] בשעה שנמצאת בעולה. ואע"ג דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו ומקמי אירוסין נבעלה אפילו הכי חזקת הגוף עדיף. ופסקו בגמרא כוותיהו והוא הדין לנמצאת טרפה דהשתא הוא דנטרפה והעמד הגוף על חזקתו. הלכך בהמה בחייה בחזקת בריאה עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה. והא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו', לענין איסור אבר מן החי הוא, ולענין בדיקת סכין ושחיטת סימנים דלא תצא מאיסור חיותא לומר מספק יפה נשחטה עד שיוודע לך ודאי דנשחטה, אבל משנשחטה הרי היא בחזקת היתר לענין טריפות עד שיוודע לך ודאי נטרפה דהעמד הגוף על חזקתו. והך חזקה אית ביה מחיים להתיר החלב עד שעה שתימצא טרפה. ובודאי בשביל אלו הטעמים יש להתיר גבינה קודם ג' ימים שנשחטה, אבל תוך ג' ימים אין בו היתר. [שבלי הלקט הקצר דין הקיבה סימן ל"ד]. בהמה שחלבוה ונמצאת טריפה, השיב רבנו יעקב ב"ר מאיר ואחיו ר' שמואל ז"ל, אין בידינו להתיר את החלב והגבינות של תוך ג' ימים לפני מציאת הטרפות, כיון שסרוכה הריאה בדופן קרום הוא שעלה מחמת מחמת נקב בריאה, לפי שהריאה שואבת כל מיני משקין והוגלדו בפי המכה ובידוע שנקבה ונטרפה ג' ימים קודם שחיטה.
שאל הרב ר' יהודה החסיד זצ"ל ממורי הרב ר' שמחה מאישפירא ז"ל, מורי הרב ר' שמחה תודיעני ראיה, במקום שהקצבים יהודים אומרים רוב בהמות טרפות, אם חלב של אותו מקום מותר לאוכלו. והשיב, מורי, אורו עיני בראותי מכתבך הרב ר' יהודה החסיד נר ישראל, ידעתי שמחיבה יתרה בדקתני לדון לפניך על החלב שהקצבים יהודים אומרים שרובן טרפות, הלא מפיך אנו-חיים, ועד שמורי בודקני על החלב היה לך לבודקני על הבשר, אפילו כשנבדקה הבהמה ונמצאת בלא סירכא, שאר מיני טרפות מי הכשירן, הואיל ורובן טרפות אזלינן בתר רובא. ונמצאת בהמה זו ששחוטה ובדוקה לפנינו נולדה מן הטריפה, ואפילו למאן דאמר [נ"ח ע"א] זה וזה גורם מותר, הכא גם הזכר והבהמה שנולדה בהמה זו מהם היו בחזקת טרפות. ואין זה גורם של היתר. והרי נולדה בהמה זו מהם מן הטרפה ועיברוה מן הבהמה טרפה. אלא סמכינן אמסקנא דשמעתתא, הלכתא בזכר עד י"ב חדש ובנקבה כל שאינה יולדת. ולא משכחת לה אלא כשנתעברה ולבסוף נטרפה, ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בעובר ירך אמו, וקי"ל כר' יהושע דאמר, עובר לאו ירך אמו ומכשרינן אפילו נולד מן הטרפה, ודאי, כל שכן שלא נחוש לטרפות הזכר דליכא אלא חד גורם. ואם רואה מורי דרוב נקבות מתעברות ויולדות וחוזרות ומתעברות ויולדות, ורוב זכרים חיים כמה שנים הרי עומדים בחזקת כשרות עד שעת העיבור ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות ואם לא ראינו בהם משעת העיבור ואילך שום רעותא במה נוציאנה מחזקת כשרות. [שבלי הלקט דין הקיבה סימן ל"ד]. שאל ר' יהודה החסיד לר' שמחה מאשפירא ז"ל, תודיעני, במקום שהקצבים יהודים אומרים כי רוב הבהמות מאותו מקום טריפות אם חלב של אותו מקום מותר לאכלו. השיב אתה מורי, בודקני על החלב והיה לך לבודקני על הבשר, אפילו כשנבדקה הבהמה ונמצאת בלי סירכא, שאר מיני טרפות מי הכשירן, הואיל ורובן טרפות אזלינן בתר רובא דאמרינן זה וזה גורם מותר, ונמצאת הבהמה זו ששחוטה ובדוקה לפנינו נולדה מן הטריפה. ואפילו למאן דאמר זה וזה גורם מותר, הכא הזכר והנקבה שנולדה בהמה זו מהם היו בחזקת טרפות ואין זה גורם של היתר. אלא סמכינן אמסקנא דשמעתתא, הלכת' בזכר עד י"ב חודש ובנקבה כל שאינה יולדת ולא משכחת לה אלא כשנתעברה ולבסוף נטרפה, ופלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בעובר ירך אמו וקימא לן כר' יהושע דאמר עובר לאו ירך אמו הוא ומכשרינן אפילו נולד מן הטריפה ודאי, וכל שכן שלא ניחוש לטרפות הזכר דליכא אלא חד גורם. ואם רואה מורי דרוב נקבות מתעברות ויולדות וחוזרות ומתעברות ויולדות ורוב הזכרים חיים כמה שנים הרי עומדות בחזקת כשרות עד שעת העיבור. ורוב הבהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות ואם לא ראינו בהם משעת עבור ואילך שום רעותא במה נוציאה מחזקת כשרות.
מספר המכריע של ה"ר ישעי'ה זצ"ל, בפרק כל הבשר כתוב במקצת ספרים, הלכתא, מעמידין בקיבת נבלה, ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה, וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה, מ"ט, דחלב המכונס בעור הקיבה פירשה בעלמא הוא. ובמקצת ספרים אינו כתוב, ועיין בפסקיי בפרק אין מעמידין, שבארתי שזה הלשון אינו לשון התלמוד אלא לשון התלמידים (התנאים) הוא, וסברו כי הקיבה פירשה בעלמא היא, ואין לסמוך על דבר זה, ועל פסק זה כלל, כי הקיבה היא חשובה חלב גמור כאשר בארתי שם. וראיתי שכתבו בשם ר"ת זצ"ל, שגורס זה הלשון, ופוסק הלכה כן, וגם פוסק הלכה כדברי המשנה, דתנן כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, וגם כדברי הברייתא דתניא, קיבה שבשלה בחלבה אסורה. ומחלק ואומר, דהאי דתנן כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה כגון ששחטו את הגדי מיד לאחר שינק משדי אמו, אותו חלב ודאי אסור שהוא עדיין [חלב גמור, מתוך] (מתוק) שלא שהה עדיין בקיבה כי אם מעט, וכן מאי דתניא, קיבה שבשלה בחלבה אסורה בעוד שהיא מתוק, שלא שהה בקיבה כי אם מעט. והאי דאמרינן, הלכתא כשרה שינקה מן הטרפה קבתה מותרת, היינו כשנשתהה בתוך הקיבה והחמיץ, שראוי להעמיד בה חלב אחר לפי שהוא חזק, וכיון שהחמיץ כבר, בין כשרה שינקה מן הטרפה בין מן הטמאה מותר, ואין בו אסור. לא משום חלב טמאה, ולא משום חלב טרפה, ואין תורת חלב עליו, ופירשא בעלמא הוא, ומותר למולחו בתוך עור הקיבה עצמה היכא דנשתהה. ומיהו רגילין העם שלא ימלחו אותה שהחמיצה אטו אותה שלא החמיצה. ואינו נראה לי זה החילוק כלל, שבאותו הלשון דתנן כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, באותו לשון עצמו כתוב בפסק [בפרק] אין מעמידין [ע"ז ל"ה ע"א] כשרה שינקה מן הטרפה כשירה הקיבה ואילו היה זה החילוק ביניהן היה לו לבעל התלמוד לבאר דבריו ולפרש, דהאי דתנן כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה כשלא החמיצה, אבל אם החמיצה מעמידין בה. אלא ודאי מדלא ביאר כך, אלא כתב סתם מעמידין בקיבת הכשרה שינקה מן הטרפה, ש"מ שזה הפסק בא לעקור דברי המשנה, כי המשנה היא סוברת, חלב הקיבה הוא חלב גמור, וזה הפסק סובר כי פירשה בעלמא הוא. אבל לחלק בין החמיץ ללא החמיץ לא עלתה על לב בעל התלמוד. וסברא בעלמא היא שעלתה על לב מי שהעמיק לדקדק ולחלק בזה. אבל שיטת התלמוד אינה מוכחת כן, שלעולם כל פסק התלמוד כך הוא, או יעקור מה שאמר למעלה, או יחלק בו הדין ויפרש שכל מה שאמור למעלה אינו בענין זה אלא בענין זה. וכיון שראינו שהנה לא חלק דבריו, אלא כתב סתם והלכתא מעמידין בקיבת כשרה שינקה מן הטרפה, ש"מ, עקר כל דברי המשנה דתני קיבתה אסורה. אבל נראה לי, שזה הפסק אינו דברי בעל התלמוד אלא לשון אחרונים, שהרי אינו כתוב בכל הספרים, והמורה לא גריס לה כלל, ולשון אחרונים הוא שסמכו על מאי דאמרינן פרק אין מעמידין [כ"ט ע"ב], דקיבה פירשה בעלמא היא. ולא היא, שהרי המורה מבאר בפרק כל הבשר שהוא חלב גמור, ולא שם זה החילוק בין החמיץ ללא החמיץ, אלא כל חלב הקיבה הרי הוא חלב גמור. [שבלי הלקט דין הקיבה סימן ל"ד]. בסוף פרק כל הבשר כתוב מקצת ספרים, הילכתא, מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשרה שינקה מן הטרפה. וכ"ש בטריפה שינקה מן הכשרה. מאי טעמא, דחלב המכונס בעור הקיבה פירשא בעלמא הוא. וראיתי שכתבו בשם ר"ת ז"ל, שגורסים זה הלשון ופוסק הלכה כן, וגם פוסק הלכה כדברי המשנה דתנן, כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, וגם פוסק הלכה כדברי הברייתא דתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה. ומחלק ואומר, דהא דתנן כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה, כגון ששחטו את הגדי מיד לאחר שינק משדי אמו אותו חלב ודאי אסור שהוא עדיין מתוק שלא שהה עדיין בקיבה כי אם מעט, וכן הא דתניא קיבה שבשלה בחלב אסורה, בעוד שהוא מתוק לא שהה בקיבה כי אם מעט. והא דאמרינן הלכתא כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה מותרת היינו שנשתהא בתוך הקיבה והחמיץ כראוי להעמיד בה חלב אחר מפני שהוא חזק, וכיון שהחמיץ כבר, בין כשרה שינקה מן הטריפה בין שינקה מן הטמיאה מותר, ואין בו איסור לא משום חלב טמאה ולא משום חלב טריפה ואין תורת חלב עליו ופרשא בעלמא הוא, ומותר למולחו בתוך עור הקיבה עצמה היכא דנשתהא. ומיהו רגילין העם שלא ימלחו אותה שהחמיצה אטו אותה שלא החמיצה.
